Thursday, July 12, 2007

יום העלייה לנגבה ביולי 1939. החומה והמגדל
עומדים הכן


ביום 12 ביולי 1939, באור השחר העולה, נראו עשרות דמויות עמלניות אצות-רצות עם דליי חצץ, קרשים, חבלים ויתדות. מבצע בניית החומה והמגדל בנגבה היה בעיצומו, כשכל איש ואישה יודעים את תפקידם. יוסף רוכל (אבידר), מפקד המבצע, לא היה צריך כלל להאיץ את האנשים. ההתרגשות בשל הקמת הנקודה אחזה בכולם, שכן לא בכל יום מתגשם חלום. חלום זה חלמו הנערים עוד בפולין הרחוקה, שממנה עלו בשנת 1933, וגם בהכשרה, בראשון לציון. כבר בגיל שתים-עשרי, כאשר הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר", האמינו שיום זה יבוא והיישוב ייבנה

אימון נשק בשנת 1939


מיד כשעלו על הקרקע - הגיעה הודעה מיוסף וייץ: "צאו מיד לפתוח את התלם הראשון והפגינו את הבעלות על האדמה". נחמן לוברני יצא לחרוש את חלקת 260 הדונם, שהקרן הקיימת רכשה בעבור נגבה משני סוחרי קרקעות מגדרה: יואב צוקרמן ובן אחיו עשהאל

D2 הטרקטור

דרס בשרשראותיו את האדמה החרבה, וסכיני המחרשה פילחו אותה. לפתע הבחין נחמן בערבי, שעמד בדרכו של הטרקטור וחסם אותה. נחמן בלם את הטרקטור וירד להידבר עם הערבי, שצעק אליו בקולי קולות: "רוח, רוח מן הון!" (לך, לך מכאן). הוא טען שהאדמה שייכת למשפחתו מדורי דורות. אמר לו נחמן: "תראה, האדמה הזאת שייכת עתה לנגבה, יש מסמכים, יש ניירות ...", הפסיקו הערבי: "זאת אדמתי, וחלאס!". נחמן חזר לנקודה ושם קראו לסוחר הקרקעות יואב צוקרמן. הוא הגיע, שמע בעיון את הסיפור והלך לשוחח עם הערבי. שתה איתו כמה ספלוני קפה, ולאחר שעות מספר הוציא את המסמכים המוכיחים כי שמונה שנים קודם לכן רכש את החלקה מן הבעלים, הוריו של הערבי הזועם מבית עפה. לאחר עיון מדוקדק בניירות נתרצה הערבי ואמר: "לא אריב אתך, חווג'ה. אך הרי על האדמה שלי השחתתם את היבול, וכיצד אפרנס את משפחתי?". אמר לו צוקרמן: "צודק אתה", ופיצה אותו בכסף של הסוכנות. נחמן המשיך בחריש, ולאחר כמה מאות מטרים – ערבי צעיר נוסף עומד בדרכו. שוב הייתה תקרית, שוב שולמו פיצויים, הטרקטור המשיך בחריש והפגנת הבעלות על אדמות נגבה נסתיימה ללא נפגעים וללא גאולת דם

ילדי עירק סוואידן השכנים מארחים את קבוצת 'סלע' מנגבה


עוד לפני ליל העלייה על הקרקע (בין ה-11 ל-12 ביולי 1939) היה ברור לכול, כי ללא מים אין סיכוי לשרוד או לקיים משק חקלאי באזור יבש זה. על כן, מדי בוקר נסעה משאית עם מכל מים ריק לבאר שליד באר טוביה וחזרה עם מכל מלא מים ששימשו לשתייה. המשאית נסעה על דרך עפר, בסמוך לכמה כפרים ערביים עד לבאר טוביה, שהייתה במרחק של כ-13 קילומטר מצפון לנגבה. כך היה גם ב-31 לאוגוסט, כארבעים יום לאחר העלייה על הקרקע. באותו בוקר עמד הצופה על המגדל ועקב במשקפתו אחר המשאית, שהלכה והתרחקה. לפתע נשמעה התפוצצות איומה ועשן כבד כיסה את האוטו. החברים התחילו לרוץ כאחוזי תזזית, ומשהגיעו למשאית העשנה, נתגלה לעיניהם מראה מזעזע: גרשון רוגוז'ינסקי, הנהג, היה פצוע קשה ואברם שק, הנוטר, היה מת. עוד שני חברים התפתלו מכאבים ופציעתם הייתה קשה. בדרך-לא-דרך הצליחו חברי נגבה ההמומים להעביר את הפצועים לרחובות, אך גרשון נפטר. באותו יום נטמנו שני החללים הראשונים של הקיבוץ. הלקח הראשון שנלמד: הוחלט על סלילת דרך מג'וליס, "סולינג", שקשה יהיה למקשה בעתיד. הלקח השני: להקדים את בנייתו של מגדל מבטון, ובאביב 1940 החלו בבנייה.

1 comment:

RACHEL said...

נחמד מאוד!
סיפורי הקמת היישוב מענינים
ומכניסים את הקורא לרגע להסטוריה של תקופת הקמת המדינה